ליל הסגר: פסח בצל הקורונה

נראה שלנו פה בישראל זה קשה במיוחד. אנחנו מורגלים למגע ולקרבה פיזית בחיי היומיום: החיבוק של סבתא, הטפיחה על שכם החבר, הישיבה הצפופה סביב שולחן החג, לחיצת היד, כל אלה מהווים חלק מהתרבות שלנו. ועכשיו כשהכול נעלם, אנחנו לא יודעים במה למלא את החסר, איך לפצות על היעדר הקשר הפיזי שהתרגלנו אליו.

אם חופרים לעומק המחשבה, מה מיוחד בליל הסדר? רבע העוף והביצה הקשה? עלי החסה, המַצות ושאר סימני החג? האם בלעדיהם יפקוד אותנו אסון? או שהעיקר הוא שנהיה מחוברים עם הקרובים והרחוקים, אם לא פיזית אז וירטואלית? אם נתבונן בלי רגשנות ועם יד על הלב, נראה שאין כאן הבדל של ממש, אלא עניין של הרגל בלבד.

אז מה עושים? קודם כול מתרגלים לקשר וירטואלי. הרי זה לא באמת משנה אם שומעים מישהו דרך האוזן או דרך האוזנייה, אם רואים את מי שיושב מולנו או מסתכלים עליו במסך. העובדה שאנחנו יושבים כל אחד בביתו ומקושרים דרך המסכים לא מורידה מאיכות הקשר שלנו במאומה. עוד מעט נסתגל למצב, וזה אפילו לא יחסר לנו.

ובכלל, מה ההגדרה של קרוב? על איזה מרחב אנחנו מדברים? האם קרבה בין אנשים נקבעת לפי המרחק הפיזי? עד היום החיבור בינינו היה גופני, פרימיטיבי, כמו ילד קטן שנוגע בכל דבר ומרגיש שזה שלו, שהוא מקבל מזה משהו, אבל עכשיו הקורונה לקחה מאיתנו את צורת הקשר הגופנית, החיצונית, והיא מחייבת אותנו לעלות לרמת קשר חדשה, רגשית ופנימית יותר.

דווקא הניתוק הפיזי שנכפה עלינו יביא אותנו לצורת חיבור חדשה, רוחנית יותר. במקום להרגיש אוסף של גופים שנמצאים זה ליד זה, נתחיל להרגיש את האחר בפנים, וזה יהיה קשר הרבה יותר אמיתי ומשמעותי מהקשר שיש בינינו עכשיו. כל אחד עומד בתוך הלב של האחר, וכך אנחנו מרגישים שאנחנו לא רק קרובים, אלא אנחנו פשוט אחד. מקושרים ברשת אחת, בערבות הדדית.

בואו נלך יחד עם הטבע במקום להקשות עליו או להתל בו. נגיף הקורונה הזה חכם מאוד. הוא מאתחל את האנושות כולה ומתקן את כל מה שקלקלנו, מזיהום כדור הארץ ועד היחסים בין בני אדם. הוא מוביל אותנו לעולם חדש וטוב יותר, לצורת חיים נכונה. ככל שנשכיל ללכת עם השינויים שהוא מכתיב לנו, כך נגלה שזו לא מכה, זו תרופה. בואו נלך יחד עם השינויים שהוא מביא עלינו, ונבין שהצעדים שהקורונה מכתיבה לנו נכונים עבורנו. רק תראו לאיזה עולם מעוות הגענו כשהלכנו לפי שיטתנו האנוכית, אז מה יש לנו להפסיד אם ננסה הפעם דרך שונה?

כי אם נמשיך להתלונן ולהתנגד זה לא יביא אותנו לשום מקום טוב. נצטרך לעבור עוד כמה וכמה מכות, עוד כמה וכמה מיני נגיפים כדי להתרכך, כדי להתחיל לשתף פעולה עם הסדר החדש שמחוללת הקורונה בעולם. בואו נעבור יחד את המכות ההכרחיות שמגמתן להמית לנו את האגו, נברח כבר ממצרים, מהיצר הרע, מהמיץ הרע שאנחנו שקועים בו עד צוואר. לא סתם נפל עלינו הנגיף הזה דווקא בזמן הפסח. הוא רוצה להראות לנו באילו תנאים יוצאים ממצרים, מעבדות לחירות, משעבוד לשחרור.

‍