פסח: אם תרצו אין זו הגדה

חכמת הקבלה מספרת שההגדה של פסח גם היא חיבור קבלי שמדבר על פנימיותנו. היא מובילה אותנו לגלות שסדר פסח הוא למעשה נוסחא עתיקה לעשיית סדר בחיים. לא רק בבית, בארונות המטבח ובחדרי הילדים, אלא סדר של ממש, סדר פנימי בתוך הלב.

‍

מאחורי הקלעים של המציאות

על פי חכמת הקבלה, מצרים אינה רק מדינה שאיתה עשינו שלום והיום נמצאים בה חופי סיני או ממלכה עתיקה שבה חיו אבותינו בימי קדם. "מצרים" במשמעותה הקבלית הוא שם קוד למצב שאליו יגיע כל אדם, ורבים מאיתנו חווים אותו כיום, במאה ה-21. נשמע מפתיע? להלן ההסבר הקבלי.

אם נתבונן על חיינו מהצד, נגלה כי אנו מונעים על ידי רצון להשיג הנאה ותענוג. אנו מחליפים רכב ומקום עבודה או אוכלים במסעדה טובה כדי לשאוב מכך סיפוק. הטבע שלנו, האגו, הוא זה שדוחף אותנו לנסות להשיג בכל פעם הנאות נוספות כדי למלא את עצמנו.

הבעיה היא שההנאה מתפוגגת אחרי זמן קצר. בדרכנו להשגת ההנאה המקווה אנחנו נתקלים ברצונות של אנשים אחרים שמפריעים לנו, ועקב כך נוצרות התנגשויות. זה קורה בתוך המשפחה, במקום העבודה ואף ברמה המדינית והכלל עולמית.

בהדרגה הולכת ומתבהרת לנו העובדה שצעידה אחר האגו מובילה אותנו לסבל. היום, בדיוק כמו בסיפור המקראי, גם אנחנו מתחילים להרגיש רעב, מין ריקנות שכזו. האור שלימוד הקבלה מביא לחיינו מגלה לנו שגם בימינו אנו עבדים ל"פרעה", שמסמל את האגו הממרר את חיינו.

הקבלה פותחת לנו פתח להרגיש שיש חיים אחרים ויפים יותר "מחוץ למצרים". כתוצאה מכך "פרעה", האגו שבנו, סופג מכות. לאחר שהאגו ספג עשר מכות, נוצר בנו צורך עז "לצאת ממצרים", מהאגו, ואז אנו צועקים אל הבורא שיציל אותנו. רק הבורא שברא אותנו כ"עבדים" יכול לשחרר אותנו משליטת האגו ולהוציא אותנו לחופשי מ"מצרים". זו המשמעות האמיתית של חג החירות: יציאה ממצרים, ממקום העבדות לאגו, אל החופש.

ועכשיו, אחרי שהכרנו את משמעותו הפנימית של סיפור ההגדה, נוכל להבין על מה באמת מרמזים לנו מנהגי ליל הסדר.

‍

אכילת מצה: לישת הבצק ובדיקת המבט

המצה מוגדרת כלחם עוני (לחמא עניא) משום שהיא מרמזת על תחושת הריקנות במצבנו הנוכחי, ואכילתה מסמלת את הנכונות לברוח מהאגו. מעניין לראות שבתהליך אפיית המצה מקפידים ללוש את הבצק ללא הפסק, כדי שלא יחמיץ. החמץ מסמל בחכמת הקבלה את הרצון האגואיסטי שעימו נבראנו, והוא זה שכולא אותנו בתוך העולם הצר של האהבה העצמית שלנו.

בדומה לאופן שבו לשים את הבצק, עלינו לבדוק כל הזמן מהו הרצון שמנחה אותנו, לאן מכוון המבט שלנו, האם רק לעצמנו או גם כלפי הזולת. ודאי שאיננו מסוגלים להתגבר על האגו בכוחות עצמנו, זה הרי הטבע שלנו. אבל עצם הבדיקה והשאיפה לשינוי בונה בתוכנו פנייה אמיתית לבורא, ואז קורה השינוי המיוחל.

‍

ארבע כוסות: ארבעה שלבי יציאה מהאגו

מיץ ענבים לילדים, יין אדום מתוק לאמא וקברנה סוביניון לסבא. ולך תסביר ארבע פעמים לבני הדודים מהרצליה שוודקה עם מיץ תפוזים לא נחשבת ליין... גם מנהג שתיית ארבע כוסות יין מרמז בעצם על תהליכים רוחניים.

"כוס" מסמלת בקבלה את היכולת שלנו לקבל את האור מהבורא. התכונה היחידה שקיימת בבורא היא תכונת האהבה. לכן אם נתייחס זה לזה באהבה כמו שהבורא מתייחס אלינו, ניעשה דומים לו, ובמידה הזאת נתמלא באורו.

"יין" מסמל את אור הבורא הפועל עלינו בשני שלבים במהלך לימוד הקבלה: בשלב הראשון האור מתקן ומשחרר אותנו משליטת האגו, ובכך הופך אותנו דומים לבורא. בשלב השני הוא ממלא אותנו.

למה שותים דווקא ארבע כוסות יין במהלך הסדר ולא חמש או שש? המקובלים מספרים לנו כי האגו שבנו נוצר בארבעה שלבים ובאותו סדר מתרחש גם תיקונו. יוצא, שארבע כוסות היין מסמלות את ארבעת שלבי היציאה מהאגו אל העולם הרוחני, שבינתיים נסתר מאיתנו. לחיים!

‍

אז מה באמת נשתנה?

בשיר "מה נשתנה" המקובלים מתארים לנו את השלבים שעובר האדם במהלך יציאתו לחופשי מהאגו.

"הלילה הזה כולו מצה", כך מתחילה הדרך הרוחנית שלנו. אמנם כבר היינו מוכנים להיפטר מהאגו ולברוח ממצרים, אבל ה"פרעה" שבנו אינו מוותר בקלות ולא מאפשר לנו להתחבר לזולת. את התחושות המרות האלו מבטאות המילים "הלילה הזה כולו מרור". מתוך המצוקה הזו אנו פונים לבורא בבקשה לעזרה. דווקא ב"חצי הלילה", כשאין תקווה לחיים טובים יותר, ואין סיכוי להינצל, דווקא אז אנו נענים. פתאום, בחיפזון, זה קורה!

הביטוי "הלילה הזה מטבילים שתי פעמים" מתאר כיצד הבורא משחרר אותנו מהעבדות ובונה בנו טבע חדש, ממש כמו הטבע שלו, טבע של אהבה.

"הלילה הזה כולנו מסובים" לוקח אותנו אל מנהג קבלי נוסף שיש בליל הסדר, להסב על צד שמאל כמו אדונים נכבדים הנשענים על כריות נוחות בזמן הסעודה. למה דווקא צד שמאל? כי שמאל מסמל בקבלה את האגו שבנו, את האהבה העצמית, בעוד שימין מסמל את אהבת הזולת. המנהג להישען על צד שמאל מרמז על המעמד החדש שרכשנו, אנו כבר לא עבדים של האגו אלא אדונים לעצמנו.

‍

"והגדת לבנך": על אבות ובנים

"אב" מסמל את מצבנו הנוכחי, ו"בן" מסמל את המצב הבא שלנו, המצב המפותח יותר. אב ובן הם שני מצבים שאנו עוברים במהלך התפתחותנו הרוחנית.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר 'והגדת לבנך'".

אמירה זו באה להדגיש כי כל המצבים הנפלאים שנחווה בעולם הרוחני, הם תוצאה מאותה יציאה מהאגו, ממצרים. רק אחרי "יציאת מצרים" נפתחים לנו אופקים חדשים, ולכן נהוג תמיד להזכיר ולומר "זכר ליציאת מצרים".

‍

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו": בונים את ארץ ישראל הרוחנית

יש משהו חם ומלכד מאוד בישיבה יחד במהלך ליל הסדר ובהיזכרות שבעצם כל הזמן כולם היו נגדנו. אבל היום כשאנחנו שוב מוקפים בשונאים הקמים עלינו לכלותינו, מתעוררת השאלה מה הם באמת רוצים מאיתנו, דור אחר דור? גם אנחנו וגם העמים האחרים לא מודעים לסיבה מדוע מאז ומעולם האנושות איננה מחבבת את עם ישראל. הקבלה מסבירה כי הסיבה לכך היא שדווקא אנו מחזיקים במפתח לאושר של כלל האנושות.

בתכנית ההתפתחות שקבע הבורא הוגדר לנו תפקיד מכריע — עלינו ליישם על עצמנו את שיטת התיקון, ולאחר מכן עלינו להעביר אותה לעמים האחרים. בכך נשתחרר אנחנו, ובבוא הזמן ישתחרר גם העולם כולו, מ"עבדות מצרים".

הבורא קיבץ אותנו לכאן מכל קצוות תבל ונתן לנו את ארץ ישראל הגשמית, כדי שאנו נבנה אותה בעצמנו כארץ ישראל הרוחנית, כמקור של שפע ואור לעולם כולו. לשם כך עלינו לבנות כאן עם מאוחד שיהווה דוגמא לכל העמים, "אור לגויים". ברגע שנתחיל בזה, ישתנה מיד היחס העוין של העולם כלפינו ויתחלף ביחס של כבוד ואהדה, כפי שהבטיחו הנביאים עוד לפני אלפי שנים.

אם רק נרצה, אין זו אגדה... ואז היא, חכמת הקבלה, שעמדה לאבותינו תסייע גם לנו!